בנם של מרים ופנחס. נולד ביום ז' בשבט תשי"ב (3.2.1952) בנתניה. ילד שני במשפחה, אחיהם של רחל ושרה'לה.

יצחק, שכונה איציק בפי כול, התפתח יפה והחל ללכת כבר בגיל חצי שנה. גדל והתחנך בנתניה. היה ילד ממושמע, תלמיד טוב וחכם ונער מלא סקרנות.

בילדותו ובנעוריו בילה רבות בספרייה העירונית, בעיקר אהב לקרוא היסטוריה. בכמה הזדמנויות עבד בחקלאות בקיבוצים, וסיפורים מהעבר שלהם עוררו בו עניין רב. בתיכון למד במגמת ביולוגיה, אך הדביק את חבריו לספסל הלימודים באהבת ההיסטוריה. הם נהנו לבלות עימו וללמוד ממנו.

בשעות הפנאי שהה הרבה בחוף הים, כדברי בני המשפחה: "העביר את ילדותו בין הים לספרייה".

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל, שירת בנח"ל מוצנח. בסיום שירות החובה המשיך לשירות קבע, עבר לחיל השריון ובשנת 1976 סיים קורס קצינים בבה"ד 1. שירת שנתיים בדרגת סגן בתפקיד עוזר קצין אג"ם.

לאחר שחרורו מצה"ל החל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה. במקביל עבד בחברת "תנובה", ובשנת 1978 הכיר שם את אננה. כעבור שנה נישאו ועברו לגור בחדרה. בתם דורית נולדה זמן קצר לאחר מכן, והם חזרו לנתניה להקים בה את ביתם.

בשנת 1983, בהיותו כבן שלושים ואחת, נפצע קשה במסגרת שירות מילואים, עת היה מסופח לחיל השריון. ביום הפציעה אמרו הוא ורעייתו זה לזה: "אנחנו נתגבר", ואכן התמודדו יחד עם המצב החדש. אחרי אשפוז ממושך במחלקת טיפול נמרץ עבר תהליך שיקום בבית החולים, במהלכו הקפיד "להישאר בעניינים" והִרבה בקריאת ספרים. הוא נותר נכה, משותק מהחזה ומטה וסובל מסיבוכים נוספים, והתנייד בעזרת כיסא גלגלים. רעייתו טיפלה בו במסירות, והקשר ביניהם התהדק. "היינו כמו תאומים סיאמיים", סיפרה.

המשפחה עברה לגור בבית נגיש ונוח יותר בשכונת רמת פולג בנתניה. איציק ורעייתו הקימו גינה – נטעו עצי פרי ושתלו שיחים, וכשבתם דורית רצתה לטעום מהפירות, אמר לה דבר המשקף את השקפת עולמו: "הפירות שייכים קודם כול לציפורים. אנחנו נשקה, נדשן ונדאג, אבל הן טועמות קודם ... אף אחד לא יכול לנצח את הטבע". ואכן, ציפורים רבות ביקרו בגינה. העורבני היה אהוב עליו במיוחד.

היה אב דואג ונוכח, יצר קשר מיוחד עם בתו והיא ניצלה כל הזדמנות לבלות עימו.

הוא המשיך את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת תל אביב, סיים בהצטיינות שני תארים במקרא ומונה לאחראי על מבחני הבקיאות שנערכו באוניברסיטה בתחום.

בלט בחוכמתו הרַבה ובידיעותיו, בייחוד בהיסטוריה של עם ישראל ובאתרים ברחבי הארץ. בביתו ארגן ספרייה מסודרת המחולקת לשניים – ספרייה מדעית וספריית קריאה. הוא הרבה לעיין בספרים וכן לקרוא בעיתונים בעברית ובאנגלית.

באופיו היה דעתן, ותמיד הקפיד להשמיע את דעתו גם אם לא הייתה מקובלת. הייתה לו נוכחות חזקה ומבט מביע רגשות, ואלה סחפו את הבריות אחריו. את עיר מגוריו נתניה, שבה חי כל חייו, הכיר לאורכה ולרוחבה ואהב מאוד.

אהבתו למשפחתו הייתה גדולה. הקשר העמוק בין איציק לבתו נשמר גם כשבגרה והקימה משפחה, אז עברה לגור בקרבת הוריה כדי לשהות במחיצתם כמה שיותר. עם לידתם של שלושת נכדיו היה שותף פעיל בחייהם, את נכדו הבכור לימד קרוא וכתוב.

יצחק (איציק) שטיין נפטר ביום כ"ו בתמוז תשע"ח (9.7.2018). בן שישים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין "מנוחת עולם" בנתניה. הותיר אישה, בת ושלושה נכדים.

"אף אחד לא יכול לנצח את הטבע" נהג איציק לומר, ואכן כך סיפרה בתו: "אבא שלי. שנתיים מאז האשפוז הזה בטיפול נמרץ שלי והפרידה הבלתי אפשרית הזו, לא הצלחנו לנצח את הטבע. ביום שבת העורבני שלו בא לבקר אותי. בלי לפחד מהחתולים שלי. פשוט בא להגיד שלום".